ביטול על-ידי המצווה (סעיף 36 לחוק)

1. כללי
סעיף 36 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 קובע כדלקמן:

"36. ביטול על-ידי המצווה
(א) המצווה רשאי לבטל צוואתו, אם על-ידי ביטול במפורש באחת הצורות לעשיית צוואה, ואם על-ידי השמדת הצוואה; השמיד המצווה את הצוואה, חזקה עליו שהתכוון בכך לבטלה.
(ב) צוואה חדשה, אף אם אין בה ביטול מפורש של צוואה קודמת, רואים אותה כמבטלת את הקודמת במידה שהוראות הצוואה החדשה סותרות את הוראות הצוואה הקודמת, זולת אם אין בצוואה החדשה אלא הוספה על האמור בצוואה הקודמת."

המחוקק הקים רשת ביטחון על-מנת שלא ייווצר מצב שבו מצווה לא יוכל לשנות או לבטל את צוואתו. בסעיף 36 לחוק הירושה בא לידי ביטוי עיקרון חירות הציווי הכולל בתוכו את חירותו של המצווה לשנות או לבטל את צוואתו כל עת שיחפוץ.

הדרכים לביטולה של צוואה נמנות בסעיף 36 לחוק הירושה. ביטול הצוואה יכול לעשות על-ידי: ביטולה במפורש באחת הצורות לעשיית צוואה; ביטול הצוואה על-ידי השמדתה וביטולה במשתמע בעריכת צוואה חדשה {תמ"ש (משפחה נצ') 1250/05 ר.י. נ' י.ח., תק-מש 2011(2), 828, 832 (2011); ת"ע (משפחה נצ') 1470/06 א.נ נ' ת.נ, תק-מש 2009(2), 116, 124 (2009)}.

סעיף 36 לחוק הירושה מונה רשימה סגורה של דרכים לביטול צוואה ומכירת דירה, למשל, אינה יכולה להתפרש כביטול צוואה {ת"ע (ת"א) 3840/99 ישראל מילשטיין נ' יונה דץ גלבוע, תק-מש 2001(3), 50 (2001)}.

2. "ביטול במפורש"
הכוונה בביטוי "באחת הצורות לעשיית צוואה" היא לארבע הצורות המוכרות לעריכת צוואה, המנויות בסימן א' לפרק השלישי לחוק הירושה קרי: צוואה בכתב-יד; צוואה בעדים; צוואה בפני רשות; צוואה בעל-פה.

ביטול צוואה "באחת הצורות לעשיית צוואה" משמעו, כי מעשה הביטול מקיים את כל הדרישות המהותיות והצורניות שנקבעו בחוק לעשיית צוואה באותה "צורה" {דנ"א 7818/00 יוסף אהרן נ' אמנון אהרוני ואח', פ"ד נט(6), 653 (2005)}.

אשר לביטול בכתב יד - המצווה מציין בכתב ידו כי הצוואה מתבטלת. כתב הביטול נושא תאריך כתוב בידו של המצווה וחתום על ידיו {ראה סעיף 19 לחוק הירושה}.

אשר לביטול בעדים – כתב-הביטול נערך בכתב. הוא מציין את תאריכו וחתום על-ידי המצווה בפני שני עדים, לאחר שהצהיר בפניהם שהוא מבטל את צוואתו. העדים יאשרו באותו מעמד בחתימת ידם על פני כתב-הביטול, שהמצווה הצהיר וחתם {ראה סעיף 20 לחוק הירושה}.

אשר לביטול בפני רשות - ביטול הצוואה בפני שופט, רשם או דיין, או בהגשת דבר ביטול הצוואה בכתב על-ידי המצווה עצמו לאחד מאלה, תוך שהם קוראים את דבר הביטול בפני המצווה, והוא מצהיר בפניהם שזהו כתב-ביטול הצוואה {ראה סעיף 22 לחוק הירושה}.

אשר לביטול בעל-פה - המצווה הוא שכיב מרע והוא מודיע בעל-פה בפני שני עדים המבינים את לשונו, כי הוא מבטל את צוואתו {ראה סעיף 23 לחוק הירושה}.

3. "השמדת הצוואה"
באקט השמדת הצוואה חייבת להיות כוונה של המצווה לבטל את צוואתו על-ידי השמדתה. ביטול הצוואה בדרך של השמדה – משמע מעשה פיזי של השמדת מסמך צוואה. רצון או סימן אחר להשמדת צוואה אין בהם משום השמדה.

ניתן להשמיד רק חלק מצוואה ואין חובה להשמיד צוואה בשלמותה. בנוסף פעולת ההשמדה יכולה להיעשות על-ידי שליח ואינה חייבת להיות על-ידי המצווה. מעבר לכך, פעולת ההשמדה לא חייבת להתרחש בנוכחותו של המצווה.

אחד מהדרכים שמתווה סעיף 36 לחוק הירושה לביטול צוואה – בדרך של השמדת הצוואה – ולכן יש חשיבות רבה לעובדה כי צוואה תוגש לקיום כשהיא במקורה {עמ"ש (מרכז) 218309/07 עמרני עמי נ' בכר חנה, תק-מח 2008(1), 7729 (2008)}. בהגשת המקור יש משום הוכחת עצם קיומה של צוואה, מחד, והוכחת תוכנה, מאידך.

אף-על-פי-כן הגשת המקור אינה תמיד אפשרית ובהתקיים נסיבות מסויימות, המחוקק התיר את הוכחת קיומה של צוואה ואת הוכחת תוכנה באמצעות ראיה משנית – "בהגשת העתק או באופן אחר".

וזאת כאשר הוכח כי המקור נשמד בדרך או בנסיבות שאין בהן כדי לבטל את הצוואה או שאי-אפשר להגיש את המקור לפי האמור בסעיף 68(ב) לחוק הירושה. ההנמקה לכך כי מקום ונעשתה צוואה ואין אפשרות להגישה לקיום במקורה, בנסיבות המפורטות בסעיף 68(ב) לחוק הירושה, אין זה מתקבל על הדעת שיסוכל רצונו של מי שעשה אותה ותאבד זכותם של הזוכים על-פיה לתבוע את קיומה.

תובע שמבקש לשכנע את בית-המשפט בקיומה של צוואה שלא באמצעות המקור, צריך להוכיח כי: המנוח אכן הותיר צוואה; המקור נשמד או שאי אפשר להגיש את המקור לפי סעיף 68(ב) לחוק הירושה; תוכנה של הצוואה, הוראות מנחילות הכוללות זהות הזוכים ומידת הזכיה וזהות הנכסים, ואם יש התנאים לזכיה.

בהגשת העתק מסמך הצוואה כתחליף למקור, די בהעתק כדי לשכנע, לכאורה, את בית-המשפט, כי המנוח הותיר אחריו צוואה. העתק הצוואה ילמד את בית-המשפט על צורתה ויצביע גם על תוכנה והוראותיה.

במידה ובית-המשפט שוכנע כי המנוח אכן הותיר אחריו צוואה, וכי שוכנע גם בדבר ההוראות המנחילות, עתה על התובע לשכנע את בית-המשפט בדבר הנסיבות שמנעו ממנו את הגשת המקור.

על התובע לשכנע את בית-המשפט בדבר אובדן המקור או אי-היכולת למצוא אותה וכן בדבר המאמצים הסבירים שנעשו למציאתה של הצוואה המקורית.

כאשר מועלית הטענה כי המקור נשמד, על התובע לשכנע את בית-המשפט, כי המקור נשמד בדרך או בנסיבות שאין בהן כדי לבטל את הצוואה וזאת מפני שאחת הדרכים לביטול צוואה היא על-ידי השמדתה כאמור בסעיף 36(א) לחוק הירושה ומשום החזקה שבדין הקובעת, כי אם המצווה היה זה שהשמיד את הצוואה התכוון הוא, בעצם השמדתה, לבטלה, כאמור בסעיף 36(א) סיפא לחוק הירושה. במקרה כזה הנטל על התובע לשכנע את בית-המשפט שלא הייתה למצווה כוונה כזו.

הנטל על מי שמבקש להגיש ראיה משנית להוכיח כי אין בידו להגיש את המקור, אינו משחרר את מי שטוען כי המצווה ביטל את צוואתו, "אם על-ידי ביטול במפורש באחת הצורות לעשיית צוואה, ואם על-ידי השמדת הצוואה" {כאמור בסעיף 36(א) לחוק הירושה}, להוכיח את טענת הביטול שכן מבקש הוא לסתור את ה"יש", בין אם הוא "יש" מקורי ובין אם הוא משני.

ואכן, בעצם הגשת הצוואה המקורית על-ידי מי שמבקש את קיומה, יש מניה וביה כדי להוכיח כי המצווה לא ביטל את הצוואה על-ידי השמדתה. ואולם אין זו אלא תוצאה נלווית מחובתו להגיש את המקור, לשם הוכחת הצוואה, ואילו החובה להוכיח ביטולה של הצוואה אינה מוטלת עליו, אלא על הטוען את טענת הביטול.
מכאן, שמלבד לנקודת המגע הראייתית שאוזכרה, הנוגעת כאחד לסעיף 36(א) ולסעיף 68(ב) לחוק הירושה, עניין לנו בנטלים שונים המוטלים לתכלית שונה, על כתפי צדדים שונים {ע"א 27/86 היועץ המשפטי לממשלה נ' יוסף סלוודור בילי זגה, פ"ד מב(4), 588 (1989); ת"ע (משפחה חי') 2490/06 צוואת המנוחים פלונים ז"ל נ' אלמוני, תק-מש 2008(2), 689, 698 (2008)}.

לבסוף, עבר התובע את מחסום הקבילות ונתקבלה הראיה המשנית, אז יידרש בית-המשפט לעניין משקלה {ע"ז 4845/99 בן ארי נ' היועץ המשפטי לממשלה, תק-מש 2002(1), 1 (2002); עז' (ת"א-יפו) 101658/05 בעניין המנוח י.ש. נ' א.ב. ואח', תק-מש 2007(2), 277 (2007)}.

4. ביטול מכללא
סעיף 36(ב) לחוק הירושה מתייחס למצב שבו גם במקרה שאין ביטול מפורש של צוואה קודמת, אם כתב המצווה צוואה מאוחרת יותר וההוראות שבצוואה החדשה סותרות את ההוראות שבצוואה הקודמת, הצוואה הקודמת תתבטל.

כלומר, אין הצוואה הקודמת מתבטלת לחלוטין אלא רק במידה שהוראות הצוואה החדשה, המאוחרת, סותרות את הוראות הצוואה הקודמת.

ולכן יש לבדוק בקפדנות את הוראות הצוואה המאוחרת ולהשוות עם הוראות הצוואה הקודמת – ולבדוק האם יש סתירה בהוראות בין הצוואות {ראה גם ע"א 202/85 שולמית פרדלינה קליינה-ביק נ' דינה גולדברג, פ"ד מא(2), 757 (1987)}.

גם במקרה שבו מצווה כתב בצוואתו את המילים "האחרונה והיחידה" או צמד מילים אחר, אין לראות בכך בהכרח ביטול במפורש של הצוואה הקודמת, ויש לפעול באותה הדרך, כפי שתואר לעיל, במסגרת ביטול מכללא, כלומר, מהו תוכן הצוואה החדשה, המאוחרת, ביחס לצוואה הקודמת.

5. ביטול הביטול
משבוטלה צוואה באחת הדרכים המנויות בסעיף 36(א) לחוק הירושה, שוב אין שם "צוואה" נקרא עליה, וככזאת נעדרת היא כל נפקות משפטית.

כיוון שעברה מן העולם, אין היא יכולה לקבל את חיותה אלא בדרך של צוואה חדשה אשר תחדש את הוראותיה של הצוואה המבוטלת.

ביטול הביטול כשלעצמו אינו בגדר צוואה חדשה המחדשת את הצוואה שבוטלה, בין אם ביטול הביטול נעשה במפורש באחת הצורות לעשיית צוואה ובין אם על-ידי השמדת מסמך הביטול.

השמטתה של הוראה בחוק הירושה בנדון היא הנותנת כי לא הייתה בכוונת המחוקק להחזיר במקרה זה מכללא את הגלגל לאחור, גם אם ביטול הביטול נעשה בדרך שנעשית צוואה.

אם דינה של צוואה שבוטלה כאילו לא באה לעולם, אין כל חשיבות לכך כי ביטול הביטול נעשה בדרך שנעשית צוואה, כל עוד אין המסמך כולל בחובו גם הוראה פוזיטיבית שעל-פיה מחדש המצווה את הצוואה שביטלה קודם לכן.

גישה פרשנית זו גם תשקף בבירור את רצונו של המצווה, ותימנע מחלוקות באשר לכוונתו ולצוואה אותה מבקש הוא להישאר אחריו {דברי בית-המשפט ב- ע"א 740/82 אורי גבריאלי נ' שושנה מילצן ואח', פ"ד לז(1), 90 (1986)}.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

ביטול על-ידי המצווה (סעיף 36 לחוק)