אונס, איום, השפעה בלתי-הוגנת, תחבולה או תרמית

מבוא
סעיף 30 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 קובע כדלקמן:

"30. אונס איום וכו'
(א) הוראת צוואה שנעשתה מחמת אונס, איום, השפעה בלתי-הוגנת, תחבולה או תרמית - בטלה.
(ב) הוראת צוואה שנעשתה מחמת טעות - אם אפשר לקבוע בבירור מה היה המצווה מורה בצוואתו אלמלא הטעות, יתקן בית-המשפט לפי זה את דברי הצוואה; אם אי-אפשר לעשות כן - בטלה הוראת הצוואה."

סעיף 30 לחוק הירושה עוסק בנסיבות בהן הצוואה כפי שהיא לא מביעה את רצונו האמיתי של המצווה. מספר גורמים יכולים לגרום לכך.

סעיף 30(א) לחוק הירושה מתייחס ללחץ חיצוני המופעל על המצווה, מהכבד אל הקל:

(א) אונס, איום - לחצים כבדים, מדובר ברעות הנגלים לעין.

מדובר במעשי כפיה גסים בהם בדרך-כלל המצווה מודע למעשי הכפיה וכי המצווה יודע שצוואתו לא משקפת את רצונו האמיתי.

(ב) השפעה בלתי-הוגנת - לחץ קל.

מדובר ברעה בנפשו ובנשמתו של אדם. לא תמיד המצווה מודע לכך שהופעלה עליו השפעה בלתי-הוגנת.

(ג) תחבולה או תרמית - מעשה מרמה.

מעשה מרמה כגון תחבולה או תרמית גורמים לאי-התאמה בין הכתוב לבין מה שהמצווה רצה לצוות לולא המרמה.

סעיף 30(א) לחוק הירושה, מתייחס למצבים בהם קבע המחוקק כי צוואה שנערכה אינה משקפת את רצונו האמיתי של המנוח ועל-כן היא בטלה {ת"ע (משפחה יר') 43220/09 נ' ב' י' נ' האפוטרופוס הכללי - ירושלים, תק-מש 2011(4), 472, 480 (2011)}.

סעיף 30(ב) לחוק הירושה דן בטעות. כלומר, אי-התאמה בין מה שהמצווה עשה לבין מה שהמצווה רצה לעשות - עקב הטעות.

הערת המחבר:
תחבולה, תרמית וטעות גורמים למצווה לחשוב כי בשלושתם המצווה לא יודע את מצב הדברים האמיתי בעשיית צוואתו.

המחוקק הותיר אפשרות לתיקון הצוואה רק במקרה שמדובר בטעות, ורק אם אפשר יהיה לקבוע בבירור מה היה המצווה מורה בצוואתו אלמלא הטעות, רק אז יתקן בית-המשפט בהתאם לכך את דברי הצוואה. ובמידה ואין אפשרות לעשות כך, בטלה הוראת הצוואה.

יודגש כי יש לקרוא את סעיף 30 לחוק הירושה בצוותא עם סעיפים 31 ו- 32 לחוק הירושה העוסקים באי-ביטול של צוואה פגומה {סעיף 31 לחוק הירושה} ובטעות סופר {סעיף 32 לחוק הירושה}.

כלומר, יש לקחת בחשבון את האפשרות שהותיר המחוקק להתגבר על הכפיה וזאת על-פי ההוראות שקבע המחוקק בסעיף 31 לחוק הירושה, ובהתאמה לעניין תיקון טעות סופר לפי האמור בסעיף 32 לחוק הירושה.

צוואה שנעשתה מחמת איום, אונס, השפעה בלתי-הוגנת, תחבולה או תרמית, אלה הרעות שהמחוקק ציווה בסעיף 30 לחוק הירושה כי אם נעשתה צוואה מחמת אחד מהם - דינה להתבטל.

הערת המחבר:
המשותף לכל הרעות וכל אחד מהם לעצמו, ובדרכו הוא, פוגע ברצונו החופשי של המצווה כיצד ייחלק רכושו לאחר פטירתו {ע"א 5185/93 היועץ המשפטי לממשלה נ' רנה מרום, תק-על 95(1), 1075 (1995)}.

נעיר כי לא כל השפעה מביאה לידי ביטול צוואה. הדין מחייב שעל-מנת שתבוטל צוואה, על ההשפעה להיות בלתי-הוגנת, עד כדי ניצול תלותו, חולשתו וחוסר יכולתו של המצווה לשם עשיית צוואה לטובת הנהנה.

דוגמה:
כאשר אדם מטפל באיש גלמוד, בתקווה שזה יגמול לו בעריכת צוואה לטובתו, אין בכך כדי לפסול את הצוואה, אפילו מבקש הוא ממנו לעשות צוואה.

המחוקק אינו פוסל צוואה שנעשתה לאחר השפעה או שכנוע של המצווה. שכנוע זה או השפעה כזו, כשהם נעשים בנימוס וללא לחץ ואיומים מפורשים או מכללא, אין בהם פסול וזאת אף ביתר שאת מקום ותוצאותיו אינן נחזות להיות תוצאת השפעה בלתי-הוגנת {ת"ע 5177-11-11 י' מ' ב' ואח' נ' ד' ב' ואח', פורסם באתר האינטרנט נבו (03.06.13)}.

אונס ואיום
אונס ואיום עניינן במעשים הנגלים לעין, והאדם ישפוט לפי מראה עיניו. בתי-המשפט, מתייחסים, ברוב המקרים, לאונס או איום כהשפעה בלתי-הוגנת.

נציין, כי כאשר נטען דבר קיומם של איום או אונס, המוזכרים בסעיף 30 לחוק הירושה, אין בוחנים שאלת הבטלות רק לאור מטרתו של בעל ההשפעה. ייתכן ומי שאיים על אחר, נתכוון לטובתו של המצווה כאשר כפה עליו דעתו והביא עקב האיום לכך שהוא יצווה רכושו, למשל, למוסד שינציח שמו בצורה היעילה והמרשימה ביותר {ע"א 133/84 ש' רכטמן, עורך-דין נ' רחל זיסמן ואח', פ"ד לט(4), 769 (1986)}.

השפעה בלתי-הוגנת
בכל מקרה ששני אנשים נמצאים ביחס כזה אשר, בעת קיומו נותן האחד בהכרח אמון, וההשפעה הצומחת באורח טבעי מאמון זה היא בידי השני, ונעשה שימוש לרעה באמון זה, או שההשפעה מופעלת כדי להשיג יתרון על חשבון הצד הסומך על האמון, האדם המפיק תועלת לעצמו בדרך זו לא יורשה להחזיק בתועלת שהפיק, אף שאי-אפשר היה למצוא פגם בעסקה אלמלא היה קיים אמון שכזה {ע"א 423/75 מרדכי בן נון בעניין צוואת המנוחה אסתר אלבכרי נ' מטילדה ריכטר, פ"ד לא(1), 372 (1976); ת"ע (משפחה יר') 43220/09 נ' ב' י' נ' האפוטרופוס הכללי - ירושלים, תק-מש 2011(4), 472, 480 (2011)}.

יודגש כי, "החוק עניינו הוא בהשפעה בלתי-הוגנת לאמור בהשפעה שאינה השפעת שיגרה - מעשה שבכל יום - אלא בהשפעה שיש בה מרכיב של אי-הגינות על-פי מושגינו, מושגים של מוסר אישי ושל מסר חברתי" {ע"א 5185/93 היועץ המשפטי לממשלה נ' מרום, פ"ד מט(1), 318 (1993)}.

על-פי המושג "השפעה בלתי-הוגנת" יש להבחין בין ההשפעה כשאלה עובדתית, אם היתה כזו אם לאו, לבין אי-ההגינות שבהשפעה כשאלה ערכית-נורמטיבית, כשעל בית-המשפט לקבוע אותה על-פי מושגים של מוסר אישי ושל מוסר חברתי תוך שהוא מכוון לרצונו האמיתי של המצווה {ע"א 4902/91 שדמה גודמן נ' ישיבת בית מדרש גבוה לדיינות ע"ש הרב שלמה מוסאיוף, פ"ד מט(2), 441 (1995); ת"ע (משפחה נצ') 1981-06 ר' מ' א' נ' א' ב' ח', תק-מש 2011(4), 288, 293 (2011)}.

הערת המחבר:
השפעה בלתי-הוגנת יכולה להיות כפיה פיזית או השפעה בלתי-הוגנת על-ידי דיבורים.

אין חשיבות מי הוא המשפיע, המשפיע יכול שיהיה הזוכה על-פי הצוואה בעצמו, ויכול ויהיה מי מטעמו. אין חשיבות מה המניע להשפעה. גם אם ההשפעה היתה לטובת המצווה אין לכך חשיבות.

בית-המשפט יבחן האם הצוואה היא פרי רצונו האמיתי של המצווה שאם-לא-כן, דינה של הצוואה להתבטל ובשים-לב כי אין כל חשיבות מי הוא שהשפיע או מה היתה מטרת ההשפעה.

כל אחד מאיתנו, נתון להשפעות הסובבים אותנו ולהשפעות הסביבה, והרי מעשינו נגזרים גם מאישיותנו גם מאילוצים אלה ואחרים שהחיים מעמידים לפנינו. כך הוא בחיי השגרה וכך גם ביום זה יחיד ומיוחד כיום כתיבתה של צוואה.

השפעות אלו כולן הינן מרכיב ברצונו ה"אמיתי" של אדם ואין בהן כדי לפגום ברצון. אכן, לו היה בהשפעות אלו כדי להכריע בשאלת קיומה או בטלותה של צוואה, לא היה לדבר סוף {דברי כב' השופט מ' חשין ב- ע"א 5185/93 היועץ המשפטי לממשלה נ' רנה מרום, תק-על 95(1), 1075 (1995)}.

יש להדגיש, כי אין פסול בכך שאדם מנסה להשפיע על אחר שיכתוב צוואה לטובתו או לטובת אחר. הפסול הוא בכך אם בהשפעה יש חוסר הגינות. יש קושי לקבוע מסמרות היכולות לסווג בכל מקרה ומקרה מתי ההשפעה מותרת ומתי היא אסורה.

הערת המחבר:
נראה כי חוסר ההגינות יבחן על-פי מושגים מוסריים-חברתיים ועיקרו ניצול תלות, חולשה ותשישות נפש של המצווה.

קו הגבול בין השפעה בלתי-הוגנת לבין הכרת תודה שנבעה מהשפעה לגיטימית וטבעית על רצונו של המצווה הינו דק ביותר. לעניין הגבול הדק שבין השפעה על דרך הסתם לבין השפעה בלתי-הוגנת יפים הם דברי כב' השופט מ' חשין ב- ע"א 5185/93 {היועץ המשפטי לממשלה נ' רנה מרום, תק-על 95(1), 1075 (1995)} לפיהם:

"זקן וחולה וחלוש ונעזב, מדוע לא נזכה אותו ברצון אמיתי ועצמאי וחופשי ליתן את כל רכושו לאישה שטיפלה בו בחודשי חייו האחרונים (ולו כדי שתזכה ברכושו)? מדוע נניח - כדבר המובן מאליו - כי אותה אישה הפעילה על המנוח השפעה בלתי-הוגנת כדי הכרזת צוואתו כבטלה? הינה זה אותו זקן חולה ומסכן (והוא אינו המנוח) שאשתו מתה על פניו ואילו בניו נטשוהו לאנחות כדי כך שאין הם מטריחים עצמם לשאול לשלומו. הנפש החיה האחת המטפלת בו והסועדת אותו בחוליו וברע-לו היא אישה זרה. אותה אישה עושה את מלאכתה באי-חשק ובאין כל יחס נפשי למנוח. ואולם המנוח, כאדם התלוי בה לחלוטין, מבקש להוריש לאותה אישה את כל רכושו, בשל אותה תלות ובשל מעט הטובה שהיא עושה לו בימיו האחרונים. יתירה-מזאת: הוא רוצה שהאישה תדע על-כך שהוא עומד להוריש לה את כל רכושו כדי שתמשיך לטפל בו כיאות. חודשים ספורים נותרו לו - אפשר פחות מכך - וחייו כולם מתמצים ומרכזים עצמם באותה פיסת-חיים קצרה שניתנה לו. אין ספק שמצבו הנפשי והפיסי המעורער השפיע על החלטתו להוריש לאישה את כל רכושו, ואולם מדוע נאפיין את הדברים כהשפעה בלתי-הוגנת כדי פסילת הצוואה? כל עוד יודע הוא אותו זקן להבחין בטיבה של צוואה - לאמור, כשיר הוא על-פי חוק לערוך צוואה ולחלק את רכושו אחרי-מות כאוות-נפשו - מניין ניטול זכות לעצמנו שלא לקיים דבר שהורה אותנו לקיימו?
הבה נבחן את עצמנו ונשאל: בהניחנו קיומה של השפעה בלתי-הוגנת בנסיבות כגון אלו, האין אנו רואים מהרהורי ליבנו? האין אנו נוטעים באותה הנחה - אפשר מבלי-משים ושלא בכוונה - אי-נחת מדבר הצוואה לגופה, שאדם אשר נכנס לחיי המנוח חודשים ספורים לפני מותו יזכה כך, כמו לפתע, בכל רכושו? אכן, המערכת הניצבת לפנינו ניחנה ברגישות יתירה - הגבול בין השפעה על דרך הסתם - לבין השפעה בלתי-הוגנת יכול שיהיה דק-מכל-דק - ועלינו להלך בזהירות ובתבונה. זאת ביקשנו לומר: שומה עלינו להישמר מפטרנאליזם שאינו במקומו, ומוטל עלינו לעשות כמיטבנו לכבד את רצונו של המנוח תוך שנשפוט אותו במצבו, אף שלא הגענו למקומו.
ברגיל מותיר אדם את רכושו אחרי-מות לבני משפחתו; זו דרך העולם וזו ציפיית הילדים והאישה (או האיש). ואולם זכאי הוא הזקן הבודד והנעזב - אם זה רצונו - לקנות לעצמו תשומת-לב על דרך של חלוקת רכושו לאחר-מות ולו לאדם שהכיר בשבועות חייו האחרונים. העובדה שהמנוח מותיר את רכושו לאישה שטיפלה בו בימיו האחרונים - והיא אישה זרה - לא בהכרח יש בה כדי לייצר חזקה-שבעובדה על דבר השפעה בלתי-הוגנת."

הערת המחבר:
ההבדל בין השפעה לגיטימית לבין השפעה בלתי-הוגנת הוא לעיתים מעורפל ואיננו ניתן לתחימה חד-משמעית. הוא נמצא בתחום קביעה ערכית-נורמטיבית וקשור במהותה של הגינות {ע"א 718/89 בת-עמי קניפל נ' נעמי גוץ, תק-על 91(3), 949 (1991); ע"א 681/77 צבי גבריאל מרק נ' אורסולה שאבי, פ"ד לג(1), 7 (1978); ע"א 4902/91 שדמה גודמן נ' ישיבת שם בית מדרש גבוה, פ"ד מט(2), 441 (1995)}.

יש לשים דגש על אי-ההגינות שבהשפעה כתוצר של אופי מערכת היחסים שבין הנהנה למצווה, שהרי לא קיומה של ההשפעה כשלעצמה הוא הפוסל את הצוואה, אלא קיומו של יסוד בלתי-הוגן בה, שעיקרו ניצול תלותו וחולשתו של המצווה לטובתו של הנהנה {ע"א 133/84 רכטמן נ' רכטמן, פ"ד לט(4), 769 (1986)}.

ב- ת"ע (משפחה יר') 43220/09 {נ' ב' י' נ' האפוטרופוס הכללי - ירושלים, תק-מש 2011(4), 472 (2011)} קבע בית-המשפט כי אף אם המנוחה היתה חלושה ותלויה בנהנים, חסר במקרה דנן היסוד של ניצול עובדה זו לטובת הנהנים מן הצוואה, וזאת כיוון שהם ממילא כבר היו הנהנים בצוואתה הקודמת של המנוחה.

ב- ת"ע (משפחה נצ') 1981-06 {ר' מ' א' נ' א' ב' ח', תק-מש 2011(4), 288, 307 (2011)} בית-המשפט לא השתכנע כי הורם הנטל להוכחת שלילת יכולת הבחנה על-ידי המשיבה עת חתם על צוואתו.

עוד נקבע כי מחומר הראיות עולה כי נוצרו יחסי תלות פיסיים בין המנוח למשיבה עקב טיפולה בו.

יחד-עם-זאת, לא התקיימה מערכת יחסים של תלות יסודית ומקיפה המקימה את החזקה העובדתית של השפעה בלתי-הוגנת, וזאת לאור העובדה שהמנוח עמד בקשר עם אנשים אחרים לבד מהמשיבה עד יומו האחרון ובהתחשב בראיות בדבר עמידתו על דעתו, עצמאותו הכלכלית ובראיות בדבר תפקודו המנטאלי, קרי, התקשורת שיצר עם אחרים וצרכיו החברתיים.

ב- ת"ע (משפחה נצ') 7261-11-08 {צ' ב' נ' ל' פ', תק-מש 2011(3), 530 (2011)} קבע בית-המשפט כי נקמנותו של המנוח באחיינית כפי שבאה לידי ביטוי בצוואה המאוחרת, אינה מהווה ראיה להשפעה בלתי-הוגנת או הטיית הדעת, אלא ביטוי לחשש של המנוח מפניה או תוצר של כעס כלפיה.

דווקא העובדה כי המנוח לא ציווה לזוכים אחרים בצוואתו המאוחרת, מורה כי לא ביכר אחרים על פניה, אלא כל איתותיו הופנו לשלילת זכויותיה מעזבונו.

ב- ת"ע (משפחה ת"א) 106650/09 {י' ע' נ' י' ע', תק-מש 2011(2), 700 (2011)} בדחותו את ההתנגדות קבע בית-המשפט כי הנתבעים נפגעו כי הצוואה נערכה רק לטובת אחותם, ועדותם לא עלתה בקנה אחד עם המסמכים האובייקטיביים ועם עדות עו"ד לנצ'נר שאינו בעל עניין בצוואה, ולכן העדיף הוא את גרסת התובעת.
עוד נקבע כי ממילא הנתבעים כשלו מלספק עדות מומחה רפואי שיצדיק טיעונים בדבר "היעדר רצייה" או שהמנוחה לא ידעה להבחין בטיבה של צוואה.

תחבולה ותרמית
המחוקק הכניס את המונח "תחבולה" לחוק הירושה על-מנת שלבית-המשפט תהיה האפשרות לפסול צוואה במצב בו מדובר בספק אונס וספק תרמית.

המחוקק ביקש ליצור בהכנסת המונח "תחבולה" לסעיף 30(א) לחוק הירושה רשת ביטחון נוספת כהגנה על העיקרון שהמצווה צריך לצוות בצורה עצמאית באופן מנטאלי ופיזי.

המונח "תחבולה" מוזכר בחקיקה הישראלית במקרים נוספים. ברם, הוא מוזכר בסעיף 416 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 ומהווה עבירה פלילית {נעיר כי לא מצאנו פסיקה המתייחסת למונח תחבולה או תרמית הדנה באופן ישיר במונחים אלא רק בהקשר של טענה להשפעה בלתי-הוגנת}.

טעות
בסעיף 30(ב) לחוק הירושה קבע המחוקק כללים חדשניים בנוגע לטעות בצוואה: הוראת צוואה שנעשתה מחמת טעות אינה מבוטלת אוטומטית, אלא אם אפשר לקבוע בבירור מה היה המצווה מורה בצוואתו אלמלא הטעות, יתקן בית-המשפט בהתאם את דברי הצוואה, ובמידה ואין אפשרות לתקן את הצוואה כאמור, הוראת הצוואה בטלה.

סעיף 30(ב) לחוק הירושה עוסק בטעות יסודית, טעות הנוגעת לעצם השיקולים שהביאו את המצווה לעשות את הצוואה, וזאת בניגוד לטעות סופר לדוגמה.

הערת המחבר:
המבקש להפעיל את סעיף 30(ב) לחוק הירושה צריך להוכיח כי:
(א) נפלה טעות בצוואה או בהוראה מן הוראות הצוואה.
(ב) אפשר לקבוע בבירור מה היה המצווה מורה בצוואתו אלמלא הטעות.
(ג) ההוראה שהמבקש רוצה לשנות נקבעה מחמת הטעות. כלומר, על המבקש להוכיח קשר סיבתי בין הטעות לעשיית הצוואה {ראה גם ת"ע (משפחה נצ') 1691-04 עזבון המנוחה ע' ר' ז"ל נ' ד' ר', תק-מש 2011(4), 122 (2011)}.

באם לא הוכחו התנאים כאמור - אין לתקן את הצוואה.

למעשה, החידוש שקבע המחוקק בסעיף 30(ב) לחוק הירושה הוא בכך שהמחוקק איפשר לבית-המשפט לכתוב צוואה חדשה עבור המצווה בשמו.

הערת המחבר:
לאור האמור לעיל, יש להקפיד הקפדה יתרה על ההוראות שקבע המחוקק בסעיף 30(ב) לחוק הירושה. כלומר, רק אם אפשר לקבוע בוודאות מה היה המצווה מורה - רק אז - בית-המשפט יתקן את דברי הצוואה.

על בית-המשפט להשתכנע לגמרי שלולא הטעות המצווה היה קובע שזהו ורק זהו רצונו. מחד גיסא, לבית-המשפט סמכות לתקן צוואה. מאידך גיסא, בית-המשפט ישתמש בסמכות זו רק כאשר ברור לגמרי כי זהו רצונו של המצווה.

הערת המחבר:
במידה של ספק, בית-המשפט לא יתקן את הוראת הצוואה {ראה גם ת"ע (משפחה יר') 45860/08 פלונית נ' אלמונים, תק-מש 2010(3), 339 (2010)}.

המחוקק ביקש להשיג את המטרה, בצוואה שנפגמה עקב טעות, שתתוקן, וזאת בהתאם לרצונו האמיתי של המצווה, כפי שהיה פועל ללא השפעת הטעות.

המחוקק נמנע מלהגדיר את המונח "טעות" במכוון, כשם שנמנע מלהגדיר את יתר הביטויים שבסעיף 30(ב) לחוק הירושה, וזאת מכיוון שרצה להשאיר את המונח כללי ולא מוגדר.

הערת המחבר:
בהצעת החוק משנת התשי"ב נאמר כי:
"המושגים תרמית וטעות אינם מוגדרים בהצעה. הם מאותם המושגים הכלליים, הבלתי-טכניים, אשר המחוקק יטיב להימנע מלתת להם הגדרה נוקשה ומחושבת מראש."

המחוקק עצמו קבע בסעיף 30(ב) לחוק הירושה, כי הכוח לתקן טעות מותנה בכך שניתן לקבוע "בבירור" מה היה המצווה מורה בצוואתו אלמלא הטעות.
דרישה זו מחייבת בעצם שתי קביעות: קביעה אחת באשר לאופיה המדוייק של הטעות הנטענת, וקביעה נוספת של ההוראה החלופית אשר המצווה היה קובע אלמלא הטעות הנטענת.

טעות בעובדה
טעות בעובדה היא כאשר המצווה טועה באופן סובייקטיבי וחושב שמצב דברים מסויים מתקיים, למרות שבאופן אובייקטיבי מצב זה אינו מתקיים. קיים פער בין המציאות האובייקטיבית לבין תפיסת מציאות הסובייקטיבית אצל המצווה.

דוגמה:
אבא שרצה לצוות לבנו היחיד את כל רכושו ובטעות ציווה לשכנו. המצווה - האב - טעה - ואם יהיה אפשר לקבוע בוודאות שהאבא - המצווה - רצה לצוות לבנו ולא לשכנו את רכושו - בית-המשפט יהיה רשאי לתקן את הוראות הצוואה.

טעות במניע
טעות במניע מבוססת על הערכה לא נכונה של מצב עובדתי שהניע את המצווה לצוות בצוואתו כפי שציווה {המחוקק הכיר בטעות במניע בסעיף 14 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (ייקרא להלן: "חוק החוזים")}.

אין פסול מלעשות היקש מן האמור בסעיף 14 לחוק החוזים, בדבר טעות לצוואות ובכך לבטל הוראה בצוואה שנעשתה מחמת טעות שבמניע, כאשר ברור לבית-המשפט שההוראה נכתבה כפי שנכתבה רק משום שהמצווה סבר כי התקיים מצב דברים מסויים ובפועל לא התקיים מצב זה, אם יוכל בית-המשפט לברר מה היה המצווה מצווה - תתוקן הצוואה.

דוגמה:
אבא שכתב את צוואתו לא הוריש את רכושו לבנו - פלוני - כי סבר שהוא מת, ולכן הוריש את כלל נכסיו לשאר ילדיו. הלכה למעשה, במציאות, פלוני {הבן} לא מת, ואילו האבא היה יודע כי בנו חי - לא היה מצווה כפי שציווה בצוואתו.
אם הוכח שהבן, פלוני, בחיים, והוכח רצונו של האבא להוריש לבן שחשב שנפטר את רכושו כשם שהוריש לשאר ילדיו, תתוקן לשון הצוואה כך שגם הבן, פלוני - שהאבא חשב שהוא נפטר, יירש אותו.
כלומר, הנחת המוצא של האבא, שבנו פלוני נפטר, אשר טעות ביסודה, ובגינה ציווה כפי שציווה בצוואתו, מהווה עילה להפעלתם של דיני הטעות.

טעות שבדין
חוק החוזים {סעיף 14 לחוק החוזים} קובע במפורש כי טעות היא בין בעובדה ובין בחוק. השאלה מה קורה בעניין צוואה.

ב- ע"א 598/75 {רזניק ואח' נ' רזניק, פ"ד ל(1), 749 (1976)} הגיע בית-המשפט למסקנה שטעות בדין איננה מסוג הטעויות שסעיף 30(ב) לחוק הירושה דן בהם. בית-המשפט קבע כי מקרה זה הוא טעות לגבי משמעותה המשפטית המלאה של צוואה וכי עורך-הדין שטיפל בצוואה לא הבהיר לאישה את המשמעות המשפטית הנכונה.

בית-המשפט סירב להכיר בטעות זו כטעות במסגרת סעיף 30(ב) לחוק הירושה. בית-המשפט קבע כי סעיף זה דן בטעות ביחס לעובדה כלשהיא, שהמורישה הניחה כקיימת ועל פיה קבעה הוראה מהוראות הצוואה, וכי טעות ביחס למשמעות הכתובה בצוואה אינה בגדר טעות לפי סעיף 30(ב) לחוק הירושה.

כפי שנראה להלן, על פסק-הדין בפרשת רזניק שלעיל נמתחה ביקורת בקרב המלומדים.

פרופ' ג' טדסקי גורס במאמרו {"צוואה וטעות משפטית" מסות במשפט (התשל"ח), 314-307} כי ניתן לרפא כל טעות כולל טעות שבדין.

ב- ע"א 1900/96 {איזבל טלמצ'יו נ' האפוטרופוס הכללי, פ"ד נג(2), 817 (1999)} קבע כב' השופט א' ברק כי טעות שבסעיף 30(ב) לחוק הירושה לחוק יכול שתהיה בעובדה במשפט או במניע.

חולה נפש
הטעות שסעיף 30(ב) לחוק הירושה עוסק בה הינה טעות של בן אנוש רציונאלי אשר ניתן לשכנע אותו שטעה.

כלומר, טעות הנובעת מהיעדר נתונים להבדיל מטעות הנובעת בשל כושרו הפגום של המצווה לעבד נתונים, כגון: מחמת מחלת נפש שהוא לוקה בה.

מסקנה:
לא ניתן להחיל את הוראות סעיף 30(ב) לחוק הירושה על אדם שנתעוותה אצלו המציאות שעמדה ביסוד הצוואה ולהתייחס אליו כמי שטעה {ת"ע (יר') 379/89 פליציה בינשטוק נ' האוניברסיטה העברית, פ"מ (תשנ"א)(ב), 234 (1991)}.

על מי רובץ נטל ההוכחה?
האבחנה האם מדובר במעשה תמים או במעשה מרמה, אליה נדרש בית-המשפט אינה קלה כלל. כיוון שכך בית-המשפט נדרש לבחון בזהירות רבה את העובדות שהונחו לפניו, את נסיבות המקרה וההקשר קודם יגיע להכרעה. ההכרעה זו תעשה רק לאחר שבית-המשפט יבחן האם עמד בעל הדין בנטל שמוטל עליו.

הכלל:
הנחת המוצא של חוק הירושה היא שהצוואה כשרה. הנטל להוכיח שהמצווה עשה את צוואתו מחמת השפעה בלתי-הוגנת מוטל על הטוען לקיומה של השפעה בלתי-הוגנת וכל ספק בעניין זה פועל לטובתו של מבקש הקיום {דנ"א 1516/95 רינה מרום נ' היועץ המשפטי לממשלה, תק-על 98(2), 1831 (1998)}.

נטל ההוכחה לקיומה של השפעה בלתי-הוגנת על המצווה מוטל על הטוען לקיומה של השפעה שכזו, ולא די בהוכחת חשש בלבד.

כלל הבסיס הינו, כי כאשר המדובר בצוואה אשר אין בה פגם צורני, על המתנגד לקיום צוואה הנטל להוכיח שהיא נערכה עקב השפעה בלתי-הוגנת. אמת-המידה הנוהגת בעניין זה היא מאזן ההסתברויות {ע"א 190/68 סוטיצקי נ' קלינברוט, פ"ד כב(2), 138 (1968); דנ"א 1516/95 מרום נ' היועץ המשפטי לממשלה, תק-על 98(2), 1831 (1998)}.

החריג:
במקרים חריגים קמה חזקה בדבר קיומה של השפעה בלתי-הוגנת אשר מביאה להעברת הנטל דווקא לידי מי שמבקש לקיים את הצוואה וכפי שנראה להלן.

כאשר הנסיבות האופפות את המקרה מצביעות על קיומה של תלות של אדם אחד בזולתו, שהיא כה מקיפה ויסודית שניתן להניח כי נשלל רצונו החופשי והבלתי-תלוי של אותו אדם במה שנוגע ליחסים שבינו לבין הזולת, כי אז אפשר לומר שעשייה או פעולה שהיא בעליל לטובתו של זה האחרון היא תוצאה של השפעה בלתי-הוגנת מצידו, אלא אם הוכח היפוכו של דבר. כלומר, במקרה כזה חובת ההוכחה על אי-קיומה של השפעה בלתי-הוגנת עוברת אל שכמו של המבקש לקיים את המעשה או הפעולה {ראה גם ע"א 562/85 איירנשטיין נ' רז, פ"ד מב(2), 418 (1988); ע"א 733/88 אהרוניאן נ' הלישקה, פ"ד מה(5), 705 (1991); ע"א 1750/90 אהרונסון נ' אהרונסון, פ"ד מו(1), 336 (1991); ע"א 2622/90 שני נ' לרמר, פ"ד מז(1), 191 (1993)}.

חשוב לזכור:
(1) כדי שבית-המשפט יפסול צוואה, יש להוכיח כי ההשפעה הבלתי-הוגנת היתה קודם לעריכת הצוואה וכי הצוואה היתה פועל יוצא של אותה השפעה אסורה.
(2) גם אם לא ניתן להצביע על נקודת זמן ספציפית שבה החלה ההשפעה הבלתי-הוגנת במערכת היחסים בין המשפיע למושפע ניתן ללמוד על קיומה של השפעה כזו גם מראיות ישירות על קיומה המתמשך לגבי התקופה שלאחר עשיית הצוואה.

קיימים מספר מבחנים העשויים לסייע לבית-המשפט בגיבוש הכרעתו לעניין קיומה של תלות. כמובן, שבית-המשפט רשאי לעשות שימוש במבחנים נוספים מאלה שיפורטו להלן.

כן עשוי בית-המשפט להתרשם, בדבר קיומה או היעדרה של תלות, גם מנסיבותיו של מקרה נתון, שלא ניתן לגזור מהן כלל שניתן להיעזר בו לצורך ההכרעה במקרים אחרים.

לצורך בחינת קיומה של תלות בין המצווה לנהנה שהינה כה מקיפה ויסודית עד כדי הקמת החזקה בדבר השפעה בלתי-הוגנת, נקבעו בפסיקת בתי-המשפט מספר מבחני עזר.

השימוש בכל אחד מהמבחנים עשוי לסייע לבית-המשפט לקבוע אם, בעת כתיבת צוואתו, היה המצווה במצב של תלות וההכרעה בשאלת התלות עשויה לסייע לו לקבוע אם המצווה היה נתון להשפעה בלתי-הוגנת, אך חשוב לזכור, כי בתלות, כשלעצמה, אין משום ראיה מספקת לקיומה של השפעה בלתי-הוגנת, ואף לא להקמת חזקה בדבר קיומה. ואלה המבחנים:

(1) מבחן התלות והעצמאות. האם המצווה היה עצמאי מן הבחינה הפיסית והנפשית בעת שנחתמה הצוואה.

ככל שהמצווה היה יותר עצמאי, תתחזק נטית בית-המשפט לשלול קיום תלות של המצווה בנהנה. והוא הדין, כמובן, בהיפוך היוצרות: ככל שהמצווה היה פחות עצמאי, תתחזק הנטיה לקיום התלות.

ב- ת"ע 2305-11-12 {צ' ג' נ' ב' ג' ואח', פורסם באתר האינטרנט נבו (01.01.14)} קבע בית-המשפט כי אמנם המנוח היה חולה פיזית ולעיתים נזקק לסיוע פיזי מאת אנשים אחרים, אך לא היתה לו כל תלות מנטלית, וגם הסיוע הפיזי לו נזקק היתה בתקופה הסמוכה למותו, היינו לאחר עריכת הצוואה.

ב- ת"ע 5177-11-11 {י' מ' ב' ואח' נ' ד' ב' ואח', פורסם באתר האינטרנט נבו (03.06.13)} לא נמצאה כל ראיה לכך שהמנוחים היו תלויים במי מילדיהם, או באדם אחר, עת ערכו את צוואותיהם בשנת 2001. המנוחים פעלו כגוף אחד, ערכו צוואות הדדיות, כפי שעשו מספר פעמים בעבר.

כל חוות-הדעת הרפואיות אודותיהם, באותה תקופה, הצביעו על כך שאין פגם ממשי בשיקול-דעתם או בכושרם המנטלי ובשים-לב כי איש לא טען, כי המנוחים לא היו עצמאיים, פיזית או מנטאלית, עת נערכו צוואות המנוחים בשנת 2001.

(2) מבחן התלות והסיוע. האם המצווה נזקק לסיוע במטלות היומיום.

מקום שבו מתברר, כי המצווה לא היה עצמאי, ועקב כך נזקק לסיוע הזולת, מתעורר צורך לבחון את הקשר שהתקיים בינו לבין הנהנה שהתבסס על מתן הסיוע שהמצווה נזקק לו ואם היה זה הנהנה, אשר סייע למצווה להתגבר על קשייו ומגבלותיו, יטה בית-המשפט לקבוע כי המצווה היה תלוי בנהנה.

ב- ת"ע 2305-11-12 {צ' ג' נ' ב' ג' ואח', פורסם באתר האינטרנט נבו (01.01.14)} המנוח אומנם התקשה בהליכה וגם ראייתו היתה לקויה, אולם חרף זאת היה עצמאי לחלוטין, דעתן ואף הביע רצון מפורש שלא לקבל טיפול שהוצע לו בעיניים. בית-המשפט במקרה זה קבע כי לא הוכחו העובדות הצריכות לקיומו של מבחן התלות והסיוע.

ב- ת"ע 5177-11-11 {י' מ' ב' ואח' נ' ד' ב' ואח', פורסם באתר האינטרנט נבו (03.06.13)} בית-המשפט לא מצא כל ראיה לכך שהמנוחים נזקקו למבקשים לקיום צרכיהם או ענייניהם היומיומיים עת נערכו צוואות המנוחים.

(3) מבחן קשרי המצווה עם אחרים. עד כמה קיים המצווה קשרים עם סביבתו ועד כמה הוא היה תלוי בנהנה.

ההכרעה בשאלה, אם ועד כמה היה המצווה תלוי בנהנה, עשויה להיות מושפעת גם מהיקף ומידת הקשרים שקיים המצווה עם אחרית זולת הנהנה.

ככל שיתברר כי בתקופה הרבלבנטית לעריכת הצוואה, היה המצווה מנותק לחלוטין מאנשים אחרים או שקשריו עם אחרים היו מועטים ונדירים, תתחזק ההנחה שהמצווה אכן היה תלוי בנהנה.

ב- ת"ע 2305-11-12 {צ' ג' נ' ב' ג' ואח', פורסם באתר האינטרנט נבו (01.01.14)} קבע בית-המשפט כי מן התשתית הראייתית שהונחה בפניו עולה כי המנוח היה בקשרים עם אנשים רבים. נעיר כי בית-המשפט לא התרשם כי התובעת "בודדה" את המנוח מסביבתו.

ב- ת"ע 5177-11-11 {י' מ' ב' ואח' נ' ד' ב' ואח', פורסם באתר האינטרנט נבו (03.06.13)} קבע בית-המשפט כי מהראיות עולה, כי למצער עד לעשיית צוואות המנוחים, ולמעשה אך לאחר מכן, עד מותם, היו המנוחים בקשר מתמיד עם אנשים אחרים. עוד נקבע כי למעשה לא עלתה כל טענה שהמנוחים היו מבודדים ומנותקים וחשופים אך למבקשים.

(4) מבחן נסיבות עריכת הצוואה.

על-פי מבחן זה יש לשקול מהן הנסיבות בהן נערכה הצוואה ועל פיהן יש להעריך את ההשפעה הבלתי-הוגנת הנטענת.

מעורבות פחותה בעריכת הצוואה, שאינה מגעת כדי פסילתה על-סמך סעיף 35 לחוק הירושה, יכול שתהווה אינדיקציה להשפעה בלתי-הוגנת על המצווה {דנ"א 1516/95 מרום נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נב(2), 813 (1998); ע"א 433/77 אליקים הררי נ' מרים הררי, פ"ד לד(1), 776 (1979)}.

(5) מבחן הנישול.

עריכת צוואה שוללת את הירושה על-פי דין.

בעריכת צוואה {למעט צוואה ליורשים החוקיים כחלקיהם בחוק, שקיומה וביטולה הם היינו-הך} יש, למעשה, משום נישולם מן הירושה, המלא או החלקי, של היורשים על-פי דין, כולם או חלקם.

בכך שהצוואה מנשלת מחלקו בירושה את מי מהיורשים החוקיים אין משום ראיה לקיומה של השפעה בלתי-הוגנת. ואולם, לעובדות שברקע הנישול עשויה לעיתים להיות משמעות.

(6) מבחן הגיונה של הצוואה.

צוואה אמורה לשקף את רצונו האמיתי של המצווה. לבחינת אמיתותה של הצוואה עשוי בית-המשפט להידרש לבדיקת הוראותיה באמת-מידה הגיונית.

השאלה אינה אם הצוואה סבירה על-פי הבנתו של בית-המשפט, אלא אם היא סבירה על-פי הבנת בית-המשפט את הגיונו של המצווה.

ב- ת"ע (ת"א) 45676-07-10 {ב' מ ז"ל נ' א' ג', פורסם באתר האינטרנט נבו (20.10.13)} קבע בית-המשפט כי לכאורה, הצוואה מנשלת את הנתבעת ואת יתר ילדי המנוח ואולם דומה כי הגיונה של הצוואה מסתבר עם מצב הדברים.

בית-המשפט קבע כי לאור העובדה כי הנתבעת קיבלה זה מכבר מחצית מזכויות אמה המנוחה בדירת המגורים, מכוח צוואת האם המנוחה, ביקש המנוח בצוואתו לבצע איזון בין הנתבעת לתובע, בנו הבכור, בדרך שינחיל לבנו את מחצית השניה בדירה שנותרה בבעלותו. מחצית האם - לבת והמחצית השניה - לבן.

הערת המחבר:
רשימת המבחנים שמנינו לעיל, אינה רשימה סגורה. נסיבות החיים על כל גווניהן אינן מאפשרות קביעת כללים נוקשים ובלעדיים, ובסופו-של-יום על בית-המשפט להתרשם ממכלול הנסיבות ולהסיק את מסקנותיו בכל מקרה לגופו.

מכל מקום, יש לשים דגש על אי-ההגינות שבהשפעה כתוצר של אופי מערכת היחסים שבין הנהנה למצווה, שהרי לא קיומה של ההשפעה כשלעצמה הוא הפוסל את הצוואה, אלא קיומו של יסוד בלתי-הוגן בה, שעיקרו ניצול תלותו וחולשתו של המצווה לטובתו של הנהנה.

מן הראיות הבאות לפני בית-המשפט, במסגרת הדיון בתוקפה של הצוואה, קרוב שתצטייר בפניו תמונת חייו של המצווה עובר לכתיבת הצוואה, קשריו החברתיים, ערכיו והעדפותיו; ויעלה בידו לבדוק אם הצוואה, מנקודת מבטו המשוערת של המצווה, נראית לכאורה הגיונית.

תשובה חיובית לשאלה זו תחזק את ההערכה כי הצוואה משקפת את רצון המצווה. מנגד, כאשר תוכן הצוואה נראה בלתי-סביר, יש מקום לבדוק היטב את כשרות הצוואה.
אם-כן, יודגש כי שימוש במבחנים לעיל יעשו בזהירות מירבית תוך הבנה שבתלות עצמה אין בה ראיה מספקת לקיומה של השפעה בלתי-הוגנת ואף לא להקמת חזקה בדבר קיומה.

הערת המחבר:
בבוא בית-המשפט להכריע בשאלה, אם עלה בידי מבקש הקיום לשאת את נטל הבאת הראיות, מוטל על בית-המשפט לזכור כי ההכרעה בשאלת יכולתו של המצווה לפעול מתוך רצון חופשי מבוססת, לרוב ובעיקר, על הערכה נסיבתית ולא על עובדות בדוקות.

העברת נטל הבאת הראיות אל המבקש מטילה עליו חובה להוכיח עובדה בעלת אופי שלילי. וכידוע, הבאת ראיות לשלילת קיומה של עובדה נטענת מהווה משימה יותר קשה מהבאת ראיות להוכחתה.

אי-הבאת ראיות חיוביות לסתירת החזקה, מצד המבקש, אינה חייבת, בהכרח, להוביל לקבלת עמדתו של המתנגד.

מעבר לבחינת נסיבותיו העובדתיות של כל מקרה נתון, יש לזכור, כי הצוואה ששאלת כשרותה עומדת לדיון - בהנחה שנערכה כהלכה - מהווה, כשלעצמה, ראיה לרצונו של המצווה ונטייתנו המקובלת, לפעול לקיום רצונו של המצווה, צריכה לבוא לידי ביטוי.

החלת החזקה לקיומה של השפעה בלתי-הוגנת אסור שתשכיח את נקודת המוצא, והיא, כי נטל השכנוע לטענה שהמצווה עשה את צוואתו, לא מתוך רצון חופשי אלא עקב השפעה בלתי-הוגנת, מוטל על כתפי המתנגד לקיום הצוואה וכי גם מקום שהמבקש מתקשה להביא ראיות לערעור יסודותיה של החזקה או להפרכתה, אין בית-המשפט פטור מלשוב ולבחון אם המתנגד נשא את נטל השכנוע {עז' (חי') 1570/02 ל' נ' נ' מ' י' ואח', תק-מש 2004(4), 470 (2004); תמ"ש (כ"ס) 3881/04 מ' ב' ואח' נ' א' ב' י', תק-מש 2007(3), 613 (2007); עז' (חי') 1570/02 ל' נ' נ' מ' י' ואח', תק-מש 2004(4), 470 (2004)}.

הערת המחבר:
(1) על הטוען לתרמית להוכיחה, בדומה להשפעה בלתי-הוגנת, וזאת מכיוון שחזקה שצוואה נעשתה כדין.
(2) הטוען לתרמית צריך להוכיח לא רק את מעשה התרמית אלא צריך להוכיח שהצוואה נעשתה מחמת התרמית.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

אונס, איום, השפעה בלתי-הוגנת, תחבולה או תרמית