צוואה בעל-פה - צוואת שכיב מרע

סעיף 23 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 קובע כדלקמן:

"23. צוואה בעל-פה
(א) שכיב מרע וכן מי שרואה עצמו, בנסיבות המצדיקות זאת, מול פני המוות, רשאי לצוות בעל-פה בפני שני עדים השומעים לשונו.
(ב) דברי המצווה, בציון היום והנסיבות לעשיית הצוואה, יירשמו בזכרון-דברים שייחתם בידי שני העדים ויופקד על-ידיהם אצל רשם לענייני ירושה; רישום, חתימה והפקדה כאמור ייעשו ככל האפשר בסמוך לאחר שניתן לעשותם.
(ג) צוואה בעל-פה בטלה כעבור חודש ימים לאחר שחלפו הנסיבות שהצדיקו עשייתה והמצווה עודנו בחיים."

מהו "שכיב מרע"?
אדם "שכיב מרע" הוא אדם החולה אנוש והנוטה למות.

צוואה בעל-פה נבדלת משלוש הצורות האחרות לעשיית צוואה בכך שהיא אינה נעשית על-ידי המצווה בכתב והוא אינו רואה את נוסח הצוואה הכתוב ואינו חותם עליו.

הערת המחבר:
הצוואה נלמדת מעדותם של מי ששמעו והבינו את רצון המצווה.

בנסיבות בהן הצוואה נלמדת מעדותם של מי ששמעו והבינו את רצון המצווה, קם החשש כי הצוואה שבעל-פה תיכשל בשיקוף מלא ומדוייק של רצון המצווה.

הערת המחבר:
מסיבה זו, נקבעו בחוק הירושה דרישות, שקיומן הוא תנאי לתוקפה. דרישות אלה נועדו להמריץ מצווים להעלות על הכתב את צוואתם.

בעוד שבצוואה בכתב קיימת חזקת נכונות ועל המתנגד לקיומה להרים את נטל ההוכחה באשר לבטלותה או פסלותה, בצוואה בעל-פה אין מתקיימת חזקת קיום.

כלומר, גישת בית-המשפט צריכה להיות בדרך-כלל ההנחה, שאין לקיים צוואה בעל-פה. אפילו אין למצוא פגם בנוסח הדיבור המהווה עשיית הצוואה, יש לאמץ את ההנחה הנ"ל, אלא-אם-כן, הנסיבות סביב עשיית צוואה כזאת הן כאלו שהן משכנעות ללא ספק כל שהוא כי אומנם העניין הוא בצוואה אמיתית, כלומר בכוונה מוחלטת שהדיבור יפעל כצוואה ושאין גם נימוק המתקבל על הדעת להעדר צוואה בכתב.

הערת המחבר:
המחוקק אומנם יצר את האפשרות של עריכת צוואה בעל-פה, אך בעשותו כן לא פרץ את כל הגדרות אלא קבע מערכת תנאים מינמאלית, אשר תחול גם על הצוואה בעל-פה.

נקודות המוצא של המחוקק היתה, כי מסוכן לסמוך אך ורק על דברים הנאמרים בעל-פה בפני עדים, בלי שזכרם מועלה על הכתב, הזיכרון עלול להתעוות בהעדר הדיוק, אשר עלול לנבוע מן ההסתמכות על אמירות בעל-פה בלבד, והעדר זה יכול להביא לאי-הבנות.

כאמור, פסיקת בתי-המשפט התייחסה בחשדנות רבה לצוואה בעל-פה ועל מבקש הקיום של הצוואה בעל-פה רובץ הנטל להוכיח את אמיתותה.

הערת המחבר:
ניתן יהיה להכשיר צוואה בעל-פה רק לאחר שהמצווה מסר את דבריו כדרך שעושים צוואה ולא תוך שיחה או סיפור.

במסגרת סעיף 23 לחוק הירושה, הציב המחוקק דרישות שונות, שנועדו על-מנת להסיר חששות כאמור, והן בגדר דרישות מהותיות לשם קיום צוואה בעל-פה.

במקרה ועסקינן בצוואה בעל-פה יידרש בית-המשפט להקפיד על מילוי כל הדרישות המפורטות בסעיף 23 לחוק הירושה ככתבן וכלשונן, וזאת כדי להבטיח, ככל האפשר, שהצוואה תקויים כפי שנאמרה בפועל מפי המצווה.

המחוקק מצא לנכון לתת אפשרות לצוות בעל-פה במקרים חריגים ביותר ולכן אין לפרש את החריגים באופן מרחיב. אין להצדיק שימוש רחב בסעיף 23 לחוק הירושה ועל-כן יש להתייחס לסעיף 23 לחוק הירושה באופן קפדני {ע"א 516/73 נפתלי אומר נ' קוגוט, פ"ד כט(1), 107 (1974)}.

בבקשה לקיום צוואה שנעשתה בעל-פה יש צורך בראיות חזקות. טעמיה של הלכה זו מובנים באשר יש צורך להבטיח כי אכן אותם דברים המיוחסים למנוח כדברי צוואתו אומנם נאמרו על ידיו שהרי הוא הלך לעולמו ואין מי שיוכל להכחיש או להסביר את דבריו ולהכחיש את גרסת העדים ובמצב דברים זה נוצרת האפשרות לאנשים בלתי-מהוגנים להביא עדויות שקר בתקווה שלא יוכחשו.

סכנה גדולה טמונה במתן אפשרות לעריכת צוואה בעל-פה שכן, לא זו בלבד שיש סכנה של עדי שקר, אלא ישנה גם כן סכנה של עדים שאינם מדייקים, והתוצאה מקבלת דברי עדים כאלה היא, שניתן להעביר ירושות ונכסים גדולים על-פי הבל פיהם של העדים כאשר אין אפשרות לסתור את דבריהם, מאחר שלא תמיד נמצא אדם נוסף בזמן עריכת הצוואה הנטענת.

הערת המחבר:
לכן, על בית-המשפט להיזהר משנה-זהירות ולבחון היטב אם אכן ניתן לסמוך על העדים המעידים על צוואה שנעשתה בעל-פה {ע"א 138/64 דורה פלדמן (שוורץ) נ' לילי טריפמן, פ"ד כ(2), 419, 420 (1966); ע"א 9200/99 יהודית חנוכה נ' ב"כ היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נו(3), 801 (2002); ת"ע (משפחה נצ') 1880/05 המנוח ר' ה' ז"ל נ' צ' צ', תק-מש 2008(3), 35, 37 (2008)}.
אם-כן, המחוקק דאג איפוא לתריס מה כלפי אי-דיוקים ודרש כי העדים ירשמו מייד זכרון-דברים ויפקידוהו בבית-המשפט, כלומר מייד כשאפשר לעשות זאת.

אם העדים עושים זאת ומציינים לא רק את דברי המצווה בדיוק, אלא גם, כדרישת המחוקק, את הנסיבות לעשיית הצוואה ודבריהם יוצאים מידיהם ונמצאים בבית-המשפט, הרי יש מקום יותר לסמוך על-כך שלא שינו מדברי המצווה ושלא טעו בדבריו.

לעומת-זאת, אם הם מאחרים, הרי קיימת סכנה גדולה יותר שיש שינוי, לפחות כלשהו, בין דבריהם לבין דברי המצווה, וכי בינתיים התייעצו עם מי שהם מוצאים לנכון להתייעץ וזכרון-הדברים ועדותם בבית-המשפט אינם ניתנים לביקורת מתאימה {ע"א 430/73 אקשטיין נ' כהן, פ"ד כח(2), 432 (1974)}.

סעיף 23(א) לחוק הירושה קובע שתי חלופות: האחת, שכיב מרע. השניה, מי שרואה עצמו, בנסיבות המצדיקות זאת, מול פני המוות.

בפסיקת בתי-המשפט נקבע לא אחת כי נדרש גם מרכיב אובייקטיבי וגם מרכיב סובייקטיבי {ע"א 516/73 אומר נ' קוגוט, פ"ד כט(1), 107 (1974); ע"א 120/84 גולדברג נ' אסיאו, פ"ד לט(4), 716 (1985)}:

המרכיב האובייקטיבי מתבטא בכך שקיימת סכנת חיים ממשית לאדם. על-פי תנאי זה מערכת הנסיבות צריכה להיות כזאת שבמסגרתה יוכל המנוח באופן סביר לאמץ את הדעה כי הוא עומד מול פני המוות.
המרכיב הסובייקטיבי מתבטא בכך כי למצווה תהיה הרגשה כזאת. על-פי תנאי זה על המצווה לראות עצמו מול פני המוות כגון: אדם המרגיש שהתקף לב ממשמש ובא או חייל הנמצא במערכה.

נדגיש כי המחוקק בחר לבכר את היסוד האובייקטיבי בסעיף 23 לחוק הירושה והעמיד יסוד זה כדרישה בלעדיה לא ניתן לקיים צוואה בעל-פה. כלומר, אף אם המנוח היה במצב תודעתי לפיו הוא קרוב למוות, ואולם מחוות-דעת רפואיות עולה כי אין הדבר כך - לא ניתן לקיים את צוואתו.

דוגמאות שלא ייכנסו לגדרו של סעיף 23 לחוק הירושה:
(1) אדם חולה במשך שנים שלא חלה שום הרעה פתאומית במצבו הבריאותי.
(2) אדם שלמרות מחלתו מתפקד בחלקו.

דוגמאות שניתן להכניסן לגדרו של סעיף 23 לחוק הירושה:
(1) אדם הסובל ממחלת לב המרגיש כי התקפת לב ממשמשת ובאה, וחושש שמא לא תהיה לו שהות לערוך צוואתו בכתב או לבקש מאת מישהו שינסח לו צוואה בכתב. במקרה שכזה, יוכל לומר לאנשים הנמצאים לידו: שמעו, אני רוצה לצוות בפניכם, וזוהי צוואתי האחרונה.
(2) חייל הנמצא במערכה ונקרא להתקרב לחזית. במקרה שכזה מוצדק שהחייל יגיד לחבריו כי יקשיבו לדבריו וישימו-לב שזו היא צוואתו האחרונה.

ב- ת"ע (חי') 4834-11-08 {עזבון המנוחה ז"ל נ' פלוני, פורסם באתר האינטרנט נבו (27.03.11)} בית-המשפט קבע כי אין להתעלם מכך שאין בפני בית-המשפט חוות-דעת רפואית ומסמכים רפואיים חד-משמעיים אלא בעיקר עדויות של הסובבים את המנוחה. לכן, אין להתעלם מהרכיב הסובייקטיבי הן של המנוחה והן של העדים הסובבים אותה. לאור זאת, קבע בית-המשפט כי המנוחה לא היתה "שכיב מרע".

הערת המחבר:
חשוב להדגיש כי במקרה שבו אדם נתן הוראות לעורך-דין להכין צוואה והלך לעולמו לפני שנערכה צוואה, אין ההוראות יכולות לבוא במקום צוואה {ע"א 717/71 נביה ניקולא ואח' נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים, פ"ד כז(1), 682 (1973)}.

סעיף 23 לחוק מציב מספר דרישות לצורך קיומה של צוואה בעל-פה {ע"א 8991/04 בורהאן סובחי יעקוב ברגות נ' זוהיר ברגות-נצרת, תק-על 2006(4), 44, 51 (2006); ע"א 436/01 רכאב נ' רכאב, פ"ד נח(6), 913 (2004)}:

(1) שיהיה המצווה "שכיב מרע" וכן מי שרואה עצמו, בנסיבות המצדיקות זאת, מול פני המוות.

הרמב"ם תיאר את יסודותיו של "שכיב מרע" כמצב עובדתי-אובייקטיבי על פיו "החולה שתשש כוח כל הגוף, וכשל כוחו מחמת החולי עד שאינו יכול להלך על רגליו בשוק והרי הוא נופל על המיטה - הוא הנקרא שכיב מרע ומשפטי מתנותיו אינם כמתנת בריא" {רמב"ם, משנה תורה, הלכות זכיה ומתנה, פרק ח', הלכה ב}.
(2) שהציווי יהיה בפני שני עדים.

כיוון שמדובר בצוואה בעל-פה ללא מסמך, תפקיד העדים הוא חשוב ביותר.

(3) על העדים לשמוע את לשונו של המצווה.

(4) דברי המצווה והנסיבות לעשיית הצוואה יירשמו בזכרון-דברים.

בנסיבות בהן הנוכחים בעת אמירתו של שכיב מרע לא היו מודעים לדרישה להעלות את הדברים על הכתב ולא עשו כן, יש בכך משום פגם במובן סעיף 23(ב) לחוק הירושה.

המבחן של סעיף 23(ב) לחוק הירושה הוא אובייקטיבי לאור לשונו "ככל האפשר בסמוך לאחר שניתן לעשותם" {ע"א 795/99 פרנסואה נ' פוזיס, פ"ד נד(3), 107}.

הערת המחבר:
נעיר כי הפגם כאמור ניתן לתיקון במסגרתה של הוראת סעיף 25 לחוק הירושה.

זכרון-הדברים יכול שיירשם על-ידי אחד מן העדים, ואין הוא חייב להירשם באותה שפה שבה דיבר המצווה ואשר שולטים בה העדים.

אם נאמרו הדברים בפני שני העדים ובאותו מעמד, ראוי שזכרון-הדברים יירשם על-ידי שניהם במשותף וייחתם על ידם. אם נאמרו הדברים בשתי הזדמנויות שונות, אין כל יתרון ברישום משותף, ומן הראוי שייערך רישום נפרד.

(5) זכרון-הדברים ייחתם בידי שני עדים וככל האפשר בסמוך.

(6) זכרון-הדברים יופקד אצל הרשם לענייני ירושה.

המחוקק דאג איפוא לתריס מה כלפי אי-דיוקים ודרש כי העדים ירשמו מייד זכרון-דברים ויפקידוהו אצל הרשם לענייני ירושה. כלומר, מייד כשאפשר לעשות זאת.

אם העדים עושים זאת ומציינים לא רק את דברי המצווה בדיוק, אלא גם, כדרישת המחוקק, את הנסיבות לעשיית הצוואה ודבריהם יוצאים מידיהם ונמצאים אצל הרשם לענייני ירושה, הרי יש מקום יותר לסמוך על כך שלא שינו מדברי המצווה ושלא טעו בדבריו.

הערת המחבר:
לעומת-זאת, אם העדים מאחרים, הרי קיימת סכנה גדולה יותר שיש שינוי, לפחות כלשהוא, בין דבריהם לבין דברי המצווה, וכי בינתיים התייעצו עם מי שהם מוצאים לנכון להתייעץ וזכרון-הדברים ועדותם אינם ניתנים לביקורת מתאימה {ראה למשל ע"א 430/73 אקשטיין ואח' נ' כהן, פ"ד כח(2), 432; ע"א 795/99 פרנסואה נ' פוזיס, פ"ד נד(3), 107 (2000)}.

(7) רישום, חתימה והפקדה כאמור יעשו ככל האפשר בסמוך לאחר שניתן לעשותם.

הערת המחבר:
טרם שנבחן האם התקיימו דרישות סעיף 23 לחוק הירושה, על בית-המשפט לבחון שתי שאלות מקדמיות: הראשונה, האם המנוח היה כשיר לערוך צוואה. השניה, האם היה בדברים שאמר המנוח משום גמירות-דעת לצוות?

גמירות-הדעת הינה שאלה עובדתית והיא נלמדת מנסיבות עריכת הצוואה בעל-פה, מדברי המנוח ומצבו הבריאותי {ע"א 580/84 היועץ המשפטי לממשלה נ' פיק, פ"ד מב(2), 703 (1988)}.

גמירות-הדעת הנדרשת בכל צוואה, מחייבת את בית-המשפט לבחון היטב אם הדברים שנאמרו על-ידי המצווה בעל-פה, נאמרו מתוך כוונה "לצוות" כלשון סעיף 23(א) לחוק הירושה, אחרת אין באמירותיו אלה משום צוואה. משנה חשיבות לדרישה זו דווקא בצוואה בעל-פה, שכן קיומה קשה לבדיקה בהיות בית-המשפט תלוי באמרי פיו של המצווה כפי שנרשמו על-ידי העדים {ת"ע (משפחה נצ') 1880/05 המנוח ר.ה. ז"ל נ' צ.צ., תק-מש 2008(3), 35, 38 (2008)}.

יש להדגיש כי גישת בית-המשפט צריכה להיות בדרך-כלל ההנחה, שאין לקיים צוואה בעל-פה. אפילו אין למצוא פגם בנוסח הדיבור המהווה עשיית הצוואה, יש לאמץ את ההנחה הנ"ל, אלא-אם-כן, הנסיבות סביב עשיית צוואה כזאת הן כאלו שהן משכנעות ללא ספק כל שהוא כי אומנם העניין הוא בצוואה אמיתית, כלומר בכוונה מוחלטת שהדיבור יפעל כצוואה ושאין גם נימוק המתקבל על הדעת להיעדר צוואה בכתב.

נדגיש כי עסקינן, איפוא, בדרישות מצטברות אשר קיומן, כולן עד אחת, הכרחי כדי לראות בדברי המנוח צוואה בעל-פה {ע"א 436/01 רכאב נ' רכאב, פ"ד נח(6), 913 (2004)}. לדרישות אלה יש להוסיף את הדרישה הכללית שבדיני צוואות לפיה על בית-המשפט להשתכנע באמיתות הצוואה וכי היא משקפת נאמנה גמירות-דעתו של המצווה {ע"א 88/88 אווה יעקובוביץ נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מד(2), 69 (1990)}.

נטל הוכחת קיומן של דרישות אלה מוטל על המבקש קיומה של צוואה בעל-פה. מדובר בנטל קשה ולו רק בשל כך כי חסרה רמת הביטחון הנדרשת בדבר רצון המצווה ונסיבות עריכת הצוואה {ע"א 138/64 פלדמן נ' טריפמן, פ"ד כ(2), 419 (1966)}.

הערת המחבר:
יחד-עם-זאת, ונוכח התכלית העליונה של דיני הצוואות והיא קיום רצון המת מאפשר סעיף 25 לחוק הירושה, גם מקום שבו מסיבה כלשהיא לא נתקיימו דרישות פורמאליות, לקיים את הצוואה אם שוכנע בית-המשפט באמיתותה ולא נותר אצלו ספק כי הצוואה - כפי שהיא מונחת לפניו - נעשתה על-ידי המצווה.

גם כאן, ולאור הנסיבות המיוחדות בה נעשית צוואה בעל-פה, בית-המשפט נדרש להקפיד בהפעלת שיקול-הדעת המוקנה לו על-פי סעיף 25 לחוק הירושה, לקיים צוואה בעל-פה על-אף פגם או חסר בצורתה {ע"א 430/73 אקשטיין נ' כהן, פ"ד כח(2), 432 (1974)}.

על-כך נוסיף כי בהתאם לתכלית חוק הירושה והוראת סעיף 23 לחוק הירושה, מתחייבת הקביעה לפיה פגמים צורניים או חסר בצוואה בכתב, מהווים במקרים מסויימים פגם מהותי שאינו ניתן לתיקון.

מתוך כל אלה, הדרישה כי המצווה יהיה שכיב מרע או מי שרואה עצמו אל מול פני המוות והדרישה לציווי בפני שני עדים הן בוודאי דרישות יסודיות חיוניות לקיומה של הצוואה, סימני היכר שבלעדיהם אין היא מהווה צוואה {ע"א 796/87 מוסד אריאל ואח' נ' ציפורה דוידי ואח', פ"ד מה(2), 473 (1991)}.

בצוואת שכיב מרע, הדרישה כי המצווה יהיה שכיב מרע או מי שרואה עצמו אל מול פני המוות והדרישה לציווי בפני שני עדים הן דרישות יסודיות חיוניות לקיומה של הצוואה, הם סימני היכר שבלעדיהם אין היא מהווה צוואה.

בנוסף, המחוקק מונה בסעיף 23 לחוק הירושה דרישות פורמאליות לצוואה בעל-פה מבחינת ההליכים שצריכים להתקיים בעת עריכתה ולאחריה - דברי המצווה, בציון היום והנסיבות לעשיית הצוואה, יירשמו בזכרון-דברים שייחתם בידי שני העדים ויופקד על ידיהם אצל רשם לענייני ירושה, רישום, חתימה והפקדה כאמור ייעשו ככל האפשר בסמוך לאחר שניתן לעשותם.

יש להקפיד הקפדה יתירה ברישומו של זכרון-דברים והוא צריך לכלול את דברי המצווה בדייקנות מרבית במטרה לוודא שאמר אותם.

בכל מקרה, הוראת סעיף 23 לחוק הירושה מחייבת עריכתו של זכרון-דברים ובאין זכרון-דברים ניתן לקבל כתחליף תצהירים.

הדרישה לקיומו של זכרון-דברים אינה מרכיב יסודי בצוואה בעל-פה. יחד-עם-זאת העלאת דברי המנוח בתצהירים במקום זכרון-דברים מהווים פגם פורמאלי דינמי אשר מעביר את נטל השכנוע על שכמו של מבקש קיום הצוואה להוכיח את אמיתות הצוואה.

הערת המחבר:
המחוקק קבע כי צוואה בעל-פה בטלה כעבור חודש ימים לאחר שחלפו הנסיבות שהצדיקו עשייתה והמצווה עודנו בחיים. הדרישות באות להבטיח את אמיתותה של הצוואה ואת גמירת-הדעת של המצווה שאמר את צוואתו בעל-פה.

במספר פסקי-דין קבע בית-המשפט כי גם איחור "קצר" בהעלאת הצוואה על הכתב והפקדתה אינו עומד בדרישות סעיף 23 לחוק הירושה {ראה ע"א 580/84 היועץ המשפטי לממשלה נ' שמואל פיק, פ"ד מב(2), 703 (1988) שם עסקינן באיחור של כחודש ימים; ע"א 631/88 חנה קהא נ' שלום לוי, פ"ד מד(3), 324 (1990)} שם עסקינן באיחור של כחודשיים; ע"א 8991/94, 9636/05 בורהאן סובחי יעקוב ברגות נ' זוהיר ברגות-נצרת, תק-על 2006(4), 44, 51 (2006) שם עסקינן באיחור של כשנתיים; ת"ע (יר') 41140/04 א' נ' עזבון המנוח ש' ז"ל, פורסם באתר האינטרנט נבו (26.08.07) שם עסקינן באיחור של שנה וחצי; ע"א 430/73 לאה ודוד אקשטיין נ' אפרים כהן, פ"ד כח(2), 432 שם עסקינן באיחור של כשישה שבועות}.

לעומת-זאת, ב- ע"א 8991/04 {סובחי נ' ברגות, פורסם באתר האינטרנט נבו (04.10.06)} הכשיר בית-המשפט העליון צוואה בעל-פה כשדברי העדים לה הועלו על הכתב לאחר כשנתיים, זאת לאחר שבית-המשפט נוכח כי התקיימו מרכיבי היסוד בצוואה ולאחר שנשתכנע לחלוטין מעדותם של שני העדים, ולא נותר בו ספק בדבר אמיתות דבריהם ואמיתות הצוואה.

כך גם היה ב- ע"א 631/88 {חנה קהא ואח' נ' שלום לוי, פ"ד מד(3), 324 (1990)} שבו נדון מקרה בו זכרון-הדברים נרשם למעלה מחודשיים לאחר שנאמרו דברי המצווה לעדים. במקרה זה בית-המשפט תיקן את הפגם לאור הוראת סעיף 25 לחוק הירושה.

ב- ת"ע 49932-12-11 {א' נ' ח', פורסם באתר האינטרנט נבו (18.02.13)} קבע בית-המשפט כי חזקה כי עורך-הדין יודע את החוק והעובדה כי הוא כלל לא ערך זכרון-דברים בחיי המנוח, אלא חתם על תצהיר רק לאחר פטירת המנוח, כחודש ימים לאחר ששמע מהמנוח את דבריו, מלמדת כי כנראה עורך-הדין כלל לא סבר בזמן אמת כי דברי המנוח מהווים צוואת שכיב מרע.

עוד נקבע כי במקרה דנן לא הובא כל הסבר מדוע הועלו הדברים על הכתב באיחור ומדוע הוגשו באיחור לרשם לענייני ירושה.

הערת המחבר:
בנסיבות מסויימות, כאשר מסתבר כי לא ניתן היה לצפות כי העדים יהיו מודעים לדרישות החוק, אזי, לא יהיה משום כך כדי לראות באי-העמידה בתנאים ראיה לאי-אמיתות הצוואה.

ב- ת"ע 760/09 {ה' צ' נ' היועץ המשפטי לממשלה ואח', פורסם באתר האינטרנט נבו (31.01.12)} קבע בית-המשפט כי נוכח העובדה כי המנוח הלך לעולמו שלושה ימים לאחר עריכת הצוואה וכן נוכח תיאורי הצדדים כולם ביחס למצבו במועד האשפוז ובמועד עריכת הצוואה, הרי שלא מצא להטיל ספק בכך שהמנוח היה שכיב מרע וראה עצמו מול פני המוות.

במקרה דנן, בית-המשפט מצא לנכון ליתן צו לקיום צוואת המנוח, שנערכה בעל-פה וזאת על-אף הפגם שנפל בה על דרך שלא הופקדה אצל הרשם לענייני ירושה.

נקודות למחשבה:
(1) עניין שברפואה יש להוכיח באמצעות חוות-דעת רפואית של מומחה שהרי בית-המשפט אינו מומחה רפואי. לכן, על מבקש קיום הצוואה לתמוך טענותיו בחוות-דעת רפואית ממנה עולה ברורות כי במועד שננקב ליום עשיית הצוואה בעל-פה, היה המנוח בסכנת חיים או שניתן היה להבין שקיצו קרוב.
(2) הביטויים שמופיעים בטופס סיכום מחלה או בגליון רפואי כגון: "לא נצפה שיפור במצבה הכללי" והחולה "במצב קשה" - אינה מלמדת כי המנוח היה בגדר "שכיב מרע".
(3) להתייחס בחשדנות יתירה לטענות עדים אינטרסנטיים בפרט כאשר הם הזוכים על-פי הצוואה הן באופן ישיר והן באופן עקיף.
(4) לבדוק היטב את נוסח זכרון-הדברים שכן לעיתים הדיבור שננקט בזכרון-הדברים והמיוחס למנוח כצוואה הוא כללי מאוד ובלתי-מסויים.
(5) בחקירה נגדית של העדים לצוואה יש לנסות לערער את גירסותיהם ולעורר ספק ביחס לדיוק דבריהם. כך למשל, להוציא גרסאות סותרות של העדים ביחס לשאלה היכן נאמרו הדברים, האם במקום פלוני או האם במקום אלמוני. כך גם, לגבי השאלה כמה זמן נמשך מהלך אמירת הדברים - האם דקה אחת או עשרים דקות.
(6) במידה והתעכבת ברישום ו/או בהפקדה - תן הסבר הגיוני לסיבה מדוע התעכבת. ב- ת"ע (יר') 42901-04 {פ' ספ' נ' ר' א', פורסם באתר האינטרנט נבו (25.01.06)} קבע בית-המשפט כי המשיבה אשר הגישה את זכרון-הדברים שמונה ימים לאחר מועד הציווי לא נימקה את הסיבה לעיכוב אך מעצם העובדה שהיא ביקרה פעמיים במשרד עורך-הדין לשם ניסוח זכרון-הדברים ניתן ללמוד שלא עשתה כל מאמץ כדי לזרז תיעוד דברי המצווה ובכך פעלה בניגוד לסעיף 23(ב) לחוק הירושה.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

צוואה בעל-פה - צוואת שכיב מרע